החלטה בתיק רע"א 24719-03-12

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב מיום 15.1.12 (כב' השופט מרדכי בן חיים), לפיה נדחתה עתירת המבקשת לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום - למקום מושבה בטייוואן - אשר ניתן בהחלטה מיום 12.5.10.

ההחלטה נושא הבר"ע ניתנה לאחר שבהחלטתי בבר"ע 2060-07-11 מיום 27.9.11 הורתי על החזרת העניין לערכאה דיונית על מנת שתדון בו מחדש ותבחן לגופו אם מתקיימות הוראות תקנה 500 לתקנות סד"א, וכן תבחן את עילת התביעה והאם מתעוררת 'שאלה רצינית שיש לדון בה' כדרישת הפסיקה בכגון דא, תוך התייחסות לכל טענות המבקשת.

ההחלטה נושא הבר"ע ניתנה במסגרת תביעה שהוגשה על ידי המשיבות על סך 951,000 ש"ח כנגד המבקשת ונגד המשיבות הפורמאליות, בגין נזק שנגרם למטען שהובל מטייוואן להונג קונג באמצעות המבקשת, ומהונג קונג לתל אביב באמצעות המשיבה 7.

המבקשת טענה בין היתר כי התביעה נגדה - שהוגשה מכח האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין לאומית באוויר (להלן: " אמנת ורשה") המסדירה באופן ייחודי תביעות נגד מוביל בגין נזקים למטען נשוא התביעה - נעדרת עילה כנגד המבקשת. זאת מאחר ואמנת ורשה קובעת כי המשיבות שהינן "הנשגר" (מקבלות המטען) בתובלה נשוא התביעה אינן רשאיות להגיש התביעה כנגד המוביל הראשון - המבקשת - אלא נגד המוביל האחרון שהיא המשיבה 7, ושעל פי האמנה רק במקרה בו ידוע מי המוביל שביצע את ההובלה בה אירע הנזק מוקנית למשיבות זכות תביעה כנגד אותו מוביל. המבקשת טענה כי בנסיבות המקרה דנן וכפי שעולה מכתבי הטענות של המשיבות התובעות הן אינן יודעות להצביע על ידי מי מהנתבעות נגרם הנזק למטען ועל כן לשיטת המבקשת המשיבות אינן רשאיות להגיש התביעה נגדה אלא רק נגד המוביל האחרון (המשיבה 7).

לטענת המבקשת ערכאה קמא שגתה משלא בחנה את שאלת קיומה של עילת תביעה נגדה ולא התייחסה להסדר הייחודי הנ"ל הקבוע באמנת ורשה לפיו אין למשיבות עילת תביעה נגדה.

לשיטתה של המבקשת יש צורך לדון בבר"ע בשלב הנוכחי וכי המשך בירור התביעה נגדה ללא דיון בסוגיה זו יביא לפגיעה משמעותית ובלתי הפיכה בזכויותיה.

לאחר שעיינתי בבר"ע על נספחיה ובהחלטת ערכאה קמא החלטתי לדחות את הבר"ע ללא צורך בתשובה.

ערכאה קמא שקלה ובחנה את השיקולים הרלבנטים על פי החוק הפסיקה, החלטתה מיישמת לכאורה את הכללים שנקבעו בפסיקה בכגון דא ולא מצאתי מקום להתערב בה.

כלל הוא שעל המבקש היתר המצאה הנטל להוכיח כי עניינו בא בגדרן של אחת החלופות הקבועות בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף עליו להראות שמתעוררת 'שאלה רצינית שיש לדון בה' כלומר שאין מדובר בתובענה טורדנית או תובענת סרק (ראו גם: רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פבל פרלמוטר, 12.4.12).

בעניין דנא קבעה ערכאה דיונית שלמשיבות עילת תביעה המעלה שאלה רצינית שיש לדון בה (ראו גם סעיף 30(3) סייפא לאמנת ורשה). כמו כן, שהמבקשת הינה 'בעל דין דרוש או נכון' לפי תקנה 500(10) לתקנות וכי עניינה של התובענה בא גם בגדר עילת ההמצאה שבחלופה 500(5) לתקנות - תביעה על הפרת חוזה בתחום המדינה.

בימ"ש קמא קבע שמקומה של המחלוקת העובדתית היכן נגרם הנזק למטען להתברר במסגרת הבירור העובדתי. בשלב זה מצאה ערכאה קמא שמתקיימת עילת תביעה במובן זה שלא מדובר בתביעת סרק, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעותיה אלו של ערכאה קמא לפניה מצויה התמונה המלאה של הסכסוך, ומנימוקיה.

לציין, כי לא מצאתי בבר"ע התייחסות ראויה לגבי חלופת תקנה 510(10) לתקנות ('בעל דין נכון או דרוש') עליה השתית ביהמ"ש קמא בין היתר את נימוקיו.

חלופה זו מתקיימת כאשר התובענה הוגשה כהלכה כנגד אדם אשר הומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה - כפי שנקבע במקרה דנא בסעיף 8.6 להחלטה עליו לא חלקה המבקשת בבר"ע - וכאשר האדם שמחוץ למדינה הוא בעל דין דרוש או נכון בתובענה. 

באשר לתנאי השני הנ"ל, נקבע בפסיקה כי המבחן להתקיימותו הוא, האם בהנחה שהנתבע הזר היה מתגורר בארץ ניתן היה לצרפו לבעל הדין האחר בכתב תביעה אחד, כאמור בתקנה 22 לתקנות המסדירה את הסוגיה של צירוף נתבעים בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות הייתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית. כמו כן מורה תקנה 22 הנ"ל כי אם היה לתובע ספק ממי הוא זכאי לתבוע, רשאי הוא לצרף נתבעים אחדים כדי ששאלת החבות ומידת החבות של כל אחד מהם תוכרע בין כל בעלי הדין (ראו גם: רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פבל פרלמוטר,12.4.12).

במקרה הנדון, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת ערכאה דיונית לפיה עניינה של התובענה בא גם בגדרה של חלופה זו. לא מצאתי בבר"ע - ולאחר עיון גם בכתב התביעה - טעם ממשי לשינוי מסקנותיו של בימ"ש קמא בעניין קיום התנאים הנקובים בתקנה 500(10) הנ"ל. אין מקום לקבוע שצירופה של המבקשת הוא צירוף סרק.

לאור האמור לעיל ומכח סמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סד"א אני דוחה את הבר"ע ללא צורך בתשובה.

בנסיבות אין צו להוצאות.

ערבון ככל שהופקד יוחזר למפקידו.

המזכירות תודיע לצדדים.